המאמר הוא מידע כללי ואינו ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ולכל עילה יש מועדי התיישנות משלה.

המקרה

נניח שרוני עובד כארבע שנים כמחסנאי בחברת הפצה בירושלים. בזמן מבצע צבאי הוא שירת במילואים 25 ימים. באמצע השירות שוחרר הביתה לארבעה ימים, ואחר כך נקרא שוב ליחידה. כשחזר לעבודה ראה בתלוש שיתרת החופשה שלו ירדה בעשרה ימים, וביניהם ארבעת הימים שבהם היה בבית. עכשיו, שנתיים אחר כך, רוני שואל אם המעסיק היה רשאי לעשות את זה, והאם עוד אפשר לדרוש את הימים בחזרה.

מה קובעים החוק והפסיקה

חוק חופשה שנתית קובע שימים שבהם עובד שירת במילואים לפי חוק שירות המילואים, התשס"ח-2008, אינם נספרים כימי חופשה (חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, סעיף 5). בפשטות: היעדרות בגלל מילואים לא אמורה לאכול ממכסת החופשה שהעובד צבר.

התנאי הראשון הוא שהימים שנוכו היו ימים שבהם העובד שירת בפועל שירות מילואים לפי חוק שירות המילואים. ההוראה מדברת על ימי השירות עצמם בלבד.

התנאי השני הוא שהמעסיק רשם את הימים האלה כחופשה, והוריד אותם מיתרת החופשה של העובד.

כששני התנאים מתקיימים, השאלה הבאה היא מה מעמדו של החוב. החוק קובע שדמי חופשה, פדיון חופשה ותמורת חופשה דינם כדין שכר עבודה לכל דבר (חוק חופשה שנתית). כלומר, חוב על ימי חופשה שנוכו שלא כדין הוא חוב שכר רגיל.

התנאי השלישי נוגע לזמן. התיישנות היא פרק הזמן שאחריו כבר אי אפשר לתבוע. חוק חופשה שנתית קובע תקופת התיישנות מיוחדת לתביעות לפיו: כל תביעה לפי אותו חוק, ובכלל זה תביעה לימי חופשה שנוכו שלא כדין או לדמי חופשה, מתיישנת אחרי שלוש שנים (חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, סעיף 31). זו תקופה קצרה מהכלל הכללי של שבע שנים שקבוע בחוק ההתיישנות לתביעות שאינן במקרקעין, מפני שכאשר יש בחוק מסוים תקופה מיוחדת, היא זו שחלה.

לפיצויי הלנת שכר, שהם פיצוי נוסף על שכר ששולם באיחור, יש כלל אחר וקצר יותר. החוק קובע שהזכות להם מתיישנת אם התביעה לא הוגשה תוך שנה מהיום שבו השכר נחשב מולן, או תוך 60 ימים מהיום שבו העובד קיבל את השכר, לפי המוקדם מביניהם. בית הדין האזורי רשאי להאריך את 60 הימים עד 90 ימים. ואם המעסיק הלין את השכר שלוש פעמים בתוך 12 חודשים רצופים, בשלוש השנים שאחרי מועד התשלום, תקופת ההתיישנות היא שלוש שנים (חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, סעיף 17א).

איפה המקרה של רוני עומד

התנאי הראשון מתקיים לגבי ששת הימים שנוכו בזמן שרוני היה ביחידה. לגבי ארבעת הימים שבהם שוחרר הביתה, הסיפור לא מכריע. השאלה היא אם הימים האלה נחשבו ימי שירות מילואים או הפסקה בין שני שירותים. למעסיק יש כאן עמדה לגיטימית: אם העובד היה בבית ולא בשירות, ייתכן שמבחינתו מדובר בהיעדרות רגילה.

התנאי השני מתקיים. התלוש מראה שהימים הורדו מיתרת החופשה.

התנאי השלישי מתקיים. עברו שנתיים, פחות משלוש השנים שסעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע לכל תביעה לפי אותו חוק. לכן התביעה של רוני עוד לא התיישנה, אבל נשאר לו כשנה בלבד להגיש אותה. פיצויי הלנה הם שאלה נפרדת, ומשרדנו בודק אותה לפי המועדים הקצרים שלה.

נדמה שבמקרה כזה בתי הדין יפסקו שהמעסיק צריך להשיב לרוני את ימי החופשה שנוכו על ימי השירות עצמם. התשובה לגבי ארבעת הימים הנוספים הייתה שונה אילו התברר שלא נחשבו ימי שירות מילואים. עובדים שמצאו ניכוי כזה בתלוש, ומעסיקים שמתלבטים איך לרשום ימי מילואים, יכולים לפנות למשרדנו.